'זה חבילה מהוללת של צינורות וטורבינות': דייב אגרס על ג'טפאק ותעלומת טיסת הסולו |דייב אגרס

כשהממציא דוד מימן עלה לשמיים, נראה היה שהוא עונה לתשוקה עתיקה. אז למה לא נראה שלאף אחד לא אכפת?
יש לנו ג'טpacks ולא אכפת לנו. אוסטרלי בשם דיוויד מימן המציא ג'טpack חזק והטיס אותו מסביב לעולם - פעם בצל פסל החירות - אבל מעטים יודעים את שמו. הג'טpack שלו היה זמין, אבל לא אחד מיהר להשיג את זה. בני אדם אמרו שהם רוצים מטוסי סילון כבר עשרות שנים, ואנחנו אומרים שאנחנו רוצים לטוס כבר אלפי שנים, אבל באמת? הבט למעלה. השמיים ריקים.
חברות תעופה מתמודדות עם מחסור בטייסים, וזה עלול להחמיר. מחקר שנערך לאחרונה מצא שעד 2025, אנו צופים מחסור עולמי של 34,000 טייסים מסחריים. עבור מטוסים קטנים יותר, המגמות דומות. רחפני תליה כמעט נעלמו. יצרנים של מטוסי אולטרה קלים בקושי מסתדרים. (היצרנית, Air Création, מכרה רק מכונית אחת בארה"ב בשנה שעברה.) בכל שנה יש לנו יותר נוסעים ופחות טייסים. בינתיים, אחת מצורות הטיסה הנחשקות ביותר - מטוסי סילון - קיים, אבל מיימן לא יכול למשוך את תשומת הלב של אף אחד.
"לפני כמה שנים הייתה לי טיסה בנמל סידני," הוא אמר לי. "אני עדיין זוכר שטסתי מספיק קרוב כדי לראות ג'וגרים ואנשים מסתובבים באזור המפעל, שחלקם לא הרימו את מבטו.ג'טpacks היו רועשים, אז אני מבטיח לך שהם שמעו אותי.אבל אני הייתי שם, טסתי במטוסי סילון, הם לא הסתכלו למעלה".
כשהייתי בן 40, התחלתי להתנסות בטיסה בכל מה שיכולתי - מסוקים, אולטרה-לייט, דאונים, רחפנים. זה לא כל כך משבר אמצע החיים אלא שסוף סוף יש לי זמן, או זמן, לעשות את מה שאני תמיד רציתי לעשות. אז ניסיתי מצנחי רחיפה, צניחה חופשית. יום אחד, עצרתי בשדה תעופה בצד הדרכים בארץ היין של קליפורניה שהציע טיסות דו-כנפי במלחמת העולם הראשונה. לא היו להם מטוסים דו-כנפיים זמינים באותו יום, אבל הייתה מלחמת העולם השנייה מפציץ, B-17G שנקרא Sentimental Journey לתדלוק, אז עליתי על הסיפון. בפנים, המטוס נראה כמו סירת אלומיניום ישנה;זה מחוספס ומחוספס, אבל הוא עף בצורה חלקה וזמזם כמו קאדילק. טסנו במשך 20 דקות על גבעות ירוקות ואדומות, השמיים היו לבנים כמו אגם קפוא, והרגשתי שאנחנו מנצלים היטב את יום ראשון.
מכיוון שאני לא יודע מה אני עושה, ואני לא טוב במתמטיקה, בקריאת הרוח או בבדיקת חוגים או מדידים, אני עושה את כל הדברים האלה כנוסע ולא כטייס. לעולם לא אהיה טייס. אני יודע את זה. טייסים אמורים להיות מאורגנים ושיטתיים, אני לא מהדברים האלה.
אבל להיות עם הטייסים האלה גרם לי להודות עמוקה לאלה שהמשיכו ללכת - להתנסות ולשמוח בטיסה. הכבוד שלי לטייסים הוא בלתי מוגבל, וב-10 השנים האחרונות, המורה שלי בבית הספר היסודי היה צרפתי-קנדי בשם מייקל גלובנסקי שלימד אולטרה-לייט תלת אופן טס בפטאלומה, קליפורניה. הוא נהג ללמד גלישת גלים, אבל העסק הזה היה מת, הוא אמר. לפני 15 שנה, הסטודנט נעלם. אבל במשך זמן מה, עדיין היו לו לקוחות אולטרה-לייט - אלה שרצו לטוס כנוסעים , וכמה תלמידים. אבל העבודה הזו ירדה בחדות. בפעם האחרונה שראיתי אותו, לא היו לו תלמידים בכלל.
ובכל זאת, אנחנו עולים לעתים קרובות. הטריק האולטרה-לייט שבו נהגנו היה קצת כמו אופנוע דו-מושבי עם רחפן מגודל גדול מחובר אליו. אורות אולטרה-לייט אינם מוגנים מפני פגעי מזג האוויר - אין תא טייס;גם הטייס וגם הנוסעים חשופים - אז אנחנו לובשים מעילים מעור כבש, קסדות וכפפות עבות. גלובנסקי התגלגל על ​​המסלול, חיכה שהססנה הקטנה והטורבופרופ יעברו, ואז הגיע תורנו. מופעל על ידי מדחפים מאחור, האולטרה-לייט מאיץ במהירות, ואחרי 90 מטר, גלובנסקי דוחף בעדינות את הכנפיים החוצה ואנחנו באוויר. ההמראה כמעט אנכית, כמו עפיפון שנמשך כלפי מעלה על ידי משב רוח פתאומי.
ברגע שיצאנו מרצועת התעופה, התחושה הייתה עולמית ושונה לחלוטין מישיבה על כל מטוס אחר. מוקף ברוח ושמש, שום דבר לא עמד בינינו לבין העננים והציפורים כשטסנו מעל הכביש המהיר, מעל החוות בפטאלומה, ולתוך האוקיינוס ​​השקט. גלובנסקי אוהב לחבק את החוף מעל פוינט רייס, שם הגלים למטה הם כמו סוכר שנשפך. לקסדות שלנו יש מיקרופונים, וכל 10 דקות, אחד מאיתנו מדבר, אבל בדרך כלל זה רק אנחנו בשמיים, שקט, אבל מדי פעם מאזין לשיר של ג'ון דנבר. השיר הזה הוא כמעט תמיד Rocky Mountain High. לפעמים אני מתפתה לשאול את גלובנסקי אם יכולנו לשרוד בלי "Rocky Mountain Heights" של ג'ון דנבר - במיוחד בהתחשב בכך שהזמר והיוצר הספציפי הזה מת בטיסה נסיונית מטוס במונטריי, רגע לפני שאנחנו דרומה - אבל אין לי אומץ. הוא מאוד אהב את השיר הזה.
גלובנסקי עלה במוחי בזמן שחיכיתי במגרש החניה של סופרמרקט Ralphs בעיירת החקלאות הצחיחה מורפארק בדרום קליפורניה. החניון הזה הוא המקום שבו מיימן ובוריס ג'רי, הבעלים של Jetpack Aviation, אמרו לנו להיפגש. נרשמתי לסדנת הדרכה של ג'טpack של סוף שבוע שבו אני אלבש ואפעיל את הג'טpacks שלהם (JB10) עם עשרות תלמידים אחרים.
אבל בזמן שחיכיתי במגרש החניה, פגשתי רק ארבעה אנשים אחרים - שני זוגות - שהיו שם לאימון. הראשונים היו ויליאם ווסון ובובי יאנסי, חסונים בני 40 ומשהו מאוקספורד, אלבמה, 2,000 קילומטרים משם. חונה לידי במכונית סדאן שכורה. "Jetpack?"הם שאלו. אני מהנהן, הם עוצרים ואנחנו מחכים. ווסון הוא טייס שטס כמעט הכל - מטוסים, ג'ירוקופטרים, מסוקים. עכשיו הוא עובד בחברת החשמל המקומית, מטיס מסוקים באזור ובודק קווים שהופלו. יאנסי היה שלו החבר הכי טוב והמסע היה חלק.
הזוג השני הוא ג'סי ומישל. מישל, המרכיבה משקפיים אדומים, במצוקה והיא שם כדי לתמוך בג'סי, שדומה מאוד לקולין פארל ועבד עם מימן וג'רי כצלם אווירי במשך שנים. אחד שצילם את הצילומים של מיימן טס סביב פסל החירות ונמל סידני. בהתחשב באמירת "העתק את זה" במקום "כן", ג'סי, כמוני, סקרן לגבי טיסה, טיסה צמודה - תמיד נוסעים, לא טייסים. הוא תמיד רצה להטיס סילון, אבל מעולם לא קיבלתי את ההזדמנות.
לבסוף, טנדר שחור רעם לתוך מגרש החניה וצרפתי גבוה וחסון קפץ החוצה. זה ג'רי. היו לו עיניים בהירות, זקן, ותמיד היה נלהב מהעבודה שלו. חשבתי שהוא רוצה להיפגש בסופר כי קשה למצוא מתקן אימונים של מטוסי סילון, או - אפילו יותר טוב - המיקום שלו סודי ביותר. אבל לא. ג'רי אמר לנו ללכת לראלפס, להביא את ארוחת הצהריים שרצינו, לשים אותה בעגלה שלו והוא ישלם וייקח אותה מתקן אימונים. אז הרושם הראשון שלנו מתוכנית האימונים של Jetpack Aviation היה של צרפתי גבוה שדוחף עגלת קניות דרך סופרמרקט.
לאחר שהעמיס את האוכל שלנו למשאית, נכנסנו ועקבנו אחריו, הקרון עובר בשדות הפירות והירקות השטוחים של מורפארק, ממטרות לבנות חוצות את שורות הירוקים והתרשישים. אנחנו לוקחים את הדרך המאובקת שלנו דרך גבעות של עצי לימון ותאנה, חולפים על פני שברי רוח אקליפטוסים, ולבסוף לתוך חוות אבוקדו שופעת בגובה של כ-800 רגל מעל פני הים, Jetpack ממוקם במתחם התעופה.
זה מבנה צנוע. מגרש ריק בשטח של שני דונם הופרד משאר החווה על ידי גדר עץ לבנה. בקרחת היער העגולה בערך היו ערימות של עצי הסקה ופח, טרקטור ישן וכמה מבני חוץ מאלומיניום. ג'רי סיפר לנו שהאיכר בעל הקרקע היה בעצמו טייס לשעבר וגר בבית על גבי רכס. "לא אכפת לו מהרעש," אמר ג'רי, פוזל לעבר המושבה הספרדית שמעל.
במרכז המתחם נמצא משטח המבחן של ה-Jetpack, מלבן בטון בגודל של מגרש כדורסל. התלמידים שלנו הסתובבו כמה דקות לפני שמצאו את ה-Jetpack, שהיה תלוי במיכל משלוח כמו אוסף מוזיאון. חפץ יפה ופשוט. יש לו שני טורבו-ג'טים ששונו במיוחד, מיכל דלק גדול ושתי ידיות - מצערת מימין ופיה משמאל. ל-Jetpack יש בהחלט אלמנט ממוחשב, אבל לרוב, זה פשוט וקל- מכונה להבין. היא נראית בדיוק כמו ג'טפאק מבלי לבזבז מקום או משקל. יש לו שני טורבו-ג'טים עם דחף מרבי של 375 פאונד. יש לו קיבולת דלק של 9.5 ליטר. יבש, ה-Jetpack שוקל 83 פאונד.
המכונה והמתחם כולו, באמת, לגמרי לא מושכים ומיד מזכירים לי את נאס"א - עוד מקום מאוד לא אטרקטיבי, שנבנה ומתוחזק על ידי אנשים רציניים שלא אכפת להם מהמראה בכלל. שוכן בביצות ובשטחי השיחים של פלורידה, של נאס"א מתקן קייפ קנוורל מתפקד במלואו וללא מהומה. נראה שהתקציב לגינון הוא אפסי. כשצפיתי בטיסה האחרונה של מעבורת החלל, נפגעתי מכל נקודת מפנה בגלל חוסר ההתמקדות שלי בכל מה שלא קשור למשימה בשעה יד - בניית חפצים מעופפים חדשים.
ב-Moorpark, ישבנו בהאנגר מאולתר קטן, שבו טלוויזיה גדולה השמיעה צילומים של ג'רי ומיימן מטיסים אווטרים שונים של המטוסים שלהם. הסרטון מציג את הטיסה שלהם בניו יורק, דרום קליפורניה בתחילת מרוץ הפורמולה 1 במונקו. מדי פעם, קצר מהסרט של ג'יימס בונד Thunderball הוא תפור יחד לאפקט קומי. ג'רי אמר לנו שמיימן עסוק בשיחה עם משקיעים, אז הוא יטפל בהזמנות בסיסיות. במבטא צרפתי כבד, הוא דן דברים כמו מצערת ופיהוק, בטיחות ואסון, ואחרי 15 דקות על הלוח, ברור שאנחנו מוכנים לשים את הציוד שלנו. אני עדיין לא מוכן, אבל זה בסדר. החלטתי לא ללכת ראשון.
הבגד הראשון היה תחתונים ארוכים מעכב בעירה. אחר כך זוג גרבי צמר כבדים. ואז יש זוג מכנסי כסף, קלים אך עמידים בפני בעירה. אחר כך עוד זוג גרבי צמר כבדים. ואז יש את החליפות. הקסדה. עמיד בפני אש. כפפות. לבסוף, זוג מגפי עור כבדים יתגלה כמפתח למניעת שרפות הרגליים שלנו.(מידע נוסף יגיע בקרוב.)
מכיוון שוון הוא טייס מיומן, החלטנו לשחרר אותו ראשון. הוא טיפס על שלוש מדרגות גדר פלדה והחליק לתוך הג'טפאק שלו, שהיה תלוי על גלגלות במרכז המסלול. כשג'רי קשר אותו, מימן הופיע. הוא בן 50, פרופורציות טובות, קירח, כחול עיניים, ארוך גפיים ודיבור רך. הוא קיבל את כולנו בלחיצת יד ובברכה, ואז שלף פחית נפט ממכולת משלוח.
כשהוא חזר והתחיל לשפוך דלק לתוך ה-Jetpack, זה רק הבין כמה זה נראה מסוכן, ולמה הפיתוח והאימוץ של ה-Jetpack היה איטי. בזמן שאנחנו ממלאים את מכלי הדלק של המכונית שלנו בכל יום בבנזין דליק מאוד, יש - או שאנחנו מעמידים פנים כאילו להיות - מרחק נוח בין הבשר השברירי שלנו לבין הדלק הנפיץ הזה. אבל לשאת את הדלק הזה על הגב, בתיק גב מהולל מלא בצינורות וטורבינות, מביאה הביתה את המציאות של מנוע הבעירה הפנימית. רק לראות נפט נשפך סנטימטרים מהדלק של וסון הפנים היו מטרידות. עם זאת, זו עדיין הטכנולוגיה הטובה ביותר שיש לנו, ולקח למאימן 15 שנה, ועשרות איטרציות לא מוצלחות, להגיע לכאן.
לא שהוא היה הראשון. האדם הראשון ברשימה שרשם פטנט על חבילת סילון (או חבילת רקטות) היה המהנדס הרוסי אלכסנדר אנדרייב, שדמיין חיילים משתמשים במכשיר כדי לקפוץ מעל חומות ותעלות. הוא מעולם לא יצר את חבילת הרקטות שלו, אלא הנאצים שאלו מושגים מפרויקט Himmelsstürmer (סערה בגן עדן) שלהם - שהם קיוו שיעניק לסופרמן הנאצי את היכולת לקפוץ. תודה לאל שהמלחמה הסתיימה לפני כן, אבל הרעיון עדיין חי במוחם של מהנדסים וממציאים. עם זאת, הוא רק בשנת 1961 פיתחה Bell Aerosystems את ה-Bell Rocket Strap, חבילת ג'ט כפולה פשוטה שהניעה את הלובש כלפי מעלה במשך 21 שניות תוך שימוש במי חמצן כדלק. וריאציה של טכניקה זו שימשה באולימפיאדת לוס אנג'לס 1984, כאשר הטייס ביל סייטור עף על טקס הפתיחה.
מאות מיליוני אנשים צפו בהדגמה הזו, ואי אפשר להאשים את בני האדם בהנחה שמגיעים מטוסי סילון יומיומיים. התמונה של מימן כנער הצופה במחזרים המרחפים מעל הקולוסיאום של לוס אנג'לס מעולם לא עזבה אותו. הוא גדל בסידני, אוסטרליה. למד לעוף לפני שלמד לנהוג;הוא השיג את רישיון הטיס שלו בגיל 16. הוא למד בקולג' והפך ליזם סדרתי, בסופו של דבר הקים ומכר חברה כמו Yelp, ועבר לקליפורניה עם רוח גבית כדי להגשים את חלומו ליצור סילון משלו. החל מ-2005 , הוא עבד עם מהנדסים בפארק תעשייתי בוואן נויס, בנה ובדק וריאציות גסות של הטכנולוגיה. לכל גרסאות הג'טפאק הללו יש רק טייס ניסוי אחד, אם כי הוא מקבל הכשרה מביל סאיטור (אותו בחור שהעניק לו השראה ב-84 אולימפיאדה). זה היה דוד מימן עצמו.
גרסאות מוקדמות השתמשו ב-12 מנועים, אחר כך 4, והוא התרסק באופן קבוע לתוך בניינים (וקקטוסים) סביב פארק התעשייה ואן נויס. לאחר שבוע גרוע של טיסות מבחן באוסטרליה, הוא התרסק בחווה בסידני יום אחד ואושפז עם כוויות קשות אל ירכו. כיוון שהיה אמור לטוס מעל נמל סידני למחרת, הוא שוחרר וטס לזמן קצר מעל הנמל לפני שהתרסק שוב, הפעם במשקה. מחקר ופיתוח נוספים הגיעו לאחר מכן, ובסופו של דבר, מיימן התיישב על השניים -עיצוב סילון של JB9 ו-JB10. עם גרסה זו - זו שאנו בודקים היום - לא היו תקריות גדולות.
חשוב לציין, עם זאת, שמיימן וג'רי מטיסים את המטוסים שלהם כמעט אך ורק על פני המים - הם עדיין לא המציאו דרך ללבוש גם ג'טפאק וגם מצנח.
זו הסיבה שאנחנו טסים קשורים היום. ולמה אנחנו לא יותר מ-4 רגל מהקרקע. האם זה מספיק? יושבים על קצה האספלט, צופים בוסון מתכונן, תהיתי אם החוויה - טיסה 4 רגל מעל בטון - יציע משהו כמו טיסה אמיתית. אמנם נהניתי מכל טיסה שלקחתי בכל המטוסים שניסיתי, אבל תמיד חזרתי לחוויה הקרובה ביותר לטיסה טהורה ובאמת מרגישה חסרת משקל. היה על גבעה מוזהבת בחוף המרכזי של קליפורניה, עם דשא אנגורה, ואדם בשנות ה-60 לחייו לימד אותי להטיס רחפן תלוי. ראשית, הרכבנו את המתקן, והכל בו היה גולמי ומגושם - בלגן של מוטות , ברגים וחבלים - ובסוף הייתי על פסגת ההר, מוכן לרוץ למטה ולקפוץ. על זה מדובר - לרוץ, לקפוץ ולרחף בשאר הדרך כשהמפרש מעלי פוגע בצורה העדינה ביותר רוח. עשיתי את זה תריסר פעמים באותו יום ומעולם לא טסתי יותר מ-100 רגל עד שעות אחר הצהריים המאוחרות. אני מוצא את עצמי חושב כל יום על חוסר המשקל, השלווה והפשטות של התלייה מתחת לכנפי הבד, הדהירה של הרי האנגורה מתחת שלי. רגליים.
אבל אני סוטה. אני יושב על כיסא פלסטיק ליד האספלט עכשיו, מסתכל על ווסון. הוא עמד על מדרגות גדר הברזל, הקסדה שלו בחוזקה, לחייו כבר חלק מהאף, עיניו נדחסו לתוך עומק פניו.לאותו של ג'רי, וסון ירה את המטוסים, שייללו כמו מרגמות. הריח שורף דלק סילוני, והחום הוא תלת מימדי. יאנסי ואני ישבנו על הגדר החיצונית של החצר, בדעיכה בצל של עצי האקליפטוס, זה היה כמו לעמוד מאחורי מטוס כשהתחיל במסלול. אף אחד לא צריך לעשות את זה.
בינתיים, ג'רי עמד מול ווסון, משתמש בתנועות ותנועות ראש כדי להנחות אותו למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה. למרות שוסון שלט במטוס עם מצערת ופיהוק, עיניו מעולם לא הסירו את עיניו מזה של ג'רי - הוא היה נעול כמו מטוס מתאגרף עם 10 פגיעות. הוא נע בזהירות על האספלט, לא יותר מגובה של 4 מטרים, ואז, מהר מדי, זה נגמר. זו הטרגדיה של טכנולוגיית ה-Jetpack. הם לא יכולים לספק מספיק דלק לטיסה של יותר מ שמונה דקות - אפילו זה הגבול העליון. נפט כבד, נשרף במהירות, ואדם יכול לשאת רק כל כך הרבה. סוללות יהיו הרבה יותר טובות, אבל הן יהיו הרבה יותר כבדות - לפחות כרגע. מתישהו, מישהו עלול להמציא סוללה קל וחסכוני מספיק באנרגיה כדי לעשות טוב יותר מנפט, אבל, לעת עתה, אתה מוגבל למה שאתה יכול לשאת, וזה לא הרבה.
ווסון צנח על כיסא הפלסטיק ליד יאנסי לאחר שהתחמק מהג'ט-פאק שלו, סמוק וצלע. הוא הטיס כמעט כל סוג של מטוס ומסוק, אבל "זה", אמר, "היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם".
ג'סי עשה עבודה נהדרת כשהוא טס למעלה ולמטה עם פיקוד טוב, אבל אז הוא עשה משהו שלא ידעתי שאנחנו אמורים לעשות: הוא נחת על האספלט. הנחיתה על המסלול היא שגרה עבור מטוסים - למעשה, שם הם בדרך כלל נוחתים - אבל עם חבילות סילון, משהו מצער קורה כאשר טייסים נוחתים על בטון. טורבינות הסילון על גב הטייסים מפוצצות את הפליטה ב-800 מעלות לקרקע, ולחום הזה אין לאן ללכת אלא הוא מוקרן החוצה ומתפשט על פני המדרכה. כמו רדיוס פצצה. כשג'סי עומד או נוחת על המדרגות, הפליטה עשויה להיפלט במורד המדרגות המגודרות ולהתפשט למטה. אבל בעמידה על רצפת הבטון, אוויר הפליטה מתפשט לכיוון המגפיים שלו ברגע, ו זה תקף את רגליו, את השוקיים שלו. ג'רי ומימן נכנסים לפעולה. מיימן משתמש בשלט כדי לכבות את הטורבינה בזמן שג'רי מביא דלי מים. במהלך תרגול אחד, הוא מנחה את רגליו, המגפיים והכל של ג'סי לתוכו. הקיטור לא יוצא מהאמבטיה, אבל הלקח עדיין נלמד. אין לנחות על האספלט כשהמנוע פועל.
כשהגיע תורי, עליתי על מדרגות גדר הפלדה והחלקתי הצידה לתוך חבילת סילון תלויה על גלגלות. יכולתי להרגיש את המשקל של זה כשהוא תלוי על הגלגלת, אבל כשג'רי הניח אותו על הגב שלי הוא היה כבד האריזה מתוכננת היטב לחלוקת משקל שווה וניהול קל, אבל 90 פאונד (יבש פלוס דלק) זה לא צחוק. חייבים לומר שהמהנדסים ב-Mayman עשו עבודה מצוינת עם האיזון והאינטואיטיביות של הפקדים. מייד, זה הרגיש נכון, כל זה.
כלומר, ממש עד האבזמים והרצועות. יש הרבה אבזמים ורצועות שמתאימים כמו חליפת צניחה חופשית, מדגישים את הידוק המפשעה. לפני שאני מדבר על משהו על הידוק מפשעות, ג'רי מסביר את המצערת, שנמצאת על ידי ימין , נותן פחות או יותר דלק לטורבינת הסילון. השליטה ביד השמאלית שלי היא פיתול, מכוונת את פליטת הסילון שמאלה או ימינה. ישנם כמה אורות ומדדים מחוברים לידית, אבל היום, אני אקבל את כל המידע שלי ג'רי. כמו ווסון וג'סי לפני, הלחיים שלי נדחפו לאפי, וג'רי ואני פגשנו עיניים, מחכות לכל פקודה מיקרו שתעזור לי לא למות.
מימן מילא את התרמיל שלו בנפט וחזר לצד האספלט עם השלט ביד. ג'רי שאל אם אני מוכן. אמרתי לו שאני מוכן. מטוסים ניצתים. נשמע כמו הוריקן מקטגוריה 5 שעובר ביב. ג'רי מסובב מצערת בלתי נראית ואני מחקה את תנועותיו עם המצערת האמיתית. הצליל הולך ומתגבר. הוא מסובב את המצערת החמקנית שלו יותר, אני מסובב את שלי. עכשיו הצליל בגובה חום ואני מרגיש דחיפה על החלק האחורי של השוק שלי .עשיתי צעד קל קדימה והכנסתי את רגלי זו לזו. (בגלל זה רגליהם של חובשי סילון נוקשות כמו חיילי צעצוע - כל סטייה נענשת במהירות על ידי פליטת הסילון של 800 מעלות.) ג'רי מחקה יותר מצערת, אני נותן לה יותר מצערת, ואז אני עוזב לאט את כדור הארץ. זה בכלל לא כמו חוסר משקל. במקום זאת, הרגשתי כל קילוגרם שלי, כמה דחף נדרש כדי לרחף אותי ואת המכונה.
ג'רי אמר לי לעלות גבוה יותר. רגל אחת, ואז שתיים, ואז שלוש. כשהמטוסים שאגו והנפט נשרף, הסתובבתי, וחשבתי שמדובר בכמות מדהימה של רעש וצרות שצפים 36 סנטימטרים מהקרקע. שלא כמו טיסה בטהורה ביותר. צורה, רתימת הרוח ושליטה בדאייה, זה פשוט כוח גס. זה הורס את החלל באמצעות חום ורעש. וזה ממש קשה. במיוחד כשג'רי גורם לי להסתובב.
פנייה ימינה ושמאלה מצריכה מניפולציה של הפיכוך - האחיזה של היד השמאלית שלי, שמניעה את כיוון הפליטה המוזרקת. לבד, זה קל. אבל הייתי צריך לעשות את זה תוך שמירה על יציבות המצערת כדי שלא נחתתי על המסלול כמו שג'סי עשה. זה לא קל לכוונן את זווית הפיתול תוך שמירה על יציבות המצערת תוך שמירה על רגליים נוקשות ובוהה בעיניו האקסטטיות של ג'רי. זה דורש רמת מיקוד מכל הלב, שאני משווה לגלישה גדולה.( מעולם לא עשיתי גלישת גלים גדולים.)
אחר כך קדימה ואחורה. זו משימה שונה ומאתגרת לגמרי. כדי להתקדם, הטייס היה צריך להזיז את המכשיר כולו. דמיינו לעצמכם מכשיר תלת ראשי בחדר הכושר. נאלצתי להטות את ה-Jetpack - הכל על הגב - הרחק מהמקום. הגוף שלי. עושה את ההפך, מושך את הידית למעלה, מקרב את הידיים לכתפי, מפנה את הסילונים לכיוון הקרסוליים, מושך אותי אחורה. מכיוון שאני לא יודע כלום על כלום, לא אתייחס לחוכמה ההנדסית ;אני רק אגיד שאני לא אוהב את זה והלוואי שזה היה יותר כמו מצערת ופיהוק - יותר אוטומטי, יותר מגיב, ופחות סביר לשרוף (תחשוב על מפוח על חמאה) את עור השוקיים והקרסוליים שלי.
אחרי כל טיסת מבחן הייתי יורד במדרגות, מוריד את הקסדה ויושב עם וסון וינסי, מקשקש ומותש. אם זו הטיסה הכי קשה שעשה ווסון אי פעם, אז אני חושב שאני מוכן להטיס את המסוק .כשראינו שהג'סי מעט יותר טוב, כשהשמש שקעה מתחת לקו העצים, דנו במה נוכל לעשות כדי לשפר אותו, ועל התועלת הכללית של המכונה הזו. זמן הטיסה הנוכחי קצר מדי וקשה מדי. אבל זה גם המקרה של האחים רייט - ועוד קצת. כלי הטיס הראשון שלהם התמרון היה קשה מאוד להטיס עבור אף אחד מלבד עצמם, ועשור חלף בין ההפגנה שלהם לבין המטוס המעשי הראשון בשוק ההמוני שניתן להטיס על ידי מישהו אחר. בינתיים, אף אחד לא מתעניין בזה. במשך השנים הראשונות של טיסת המבחן שלהם, הם נסעו בין שני כבישים מהירים בדייטון, אוהיו.
מיימן וג'רי עדיין מוצאים את עצמם כאן. הם עשו את העבודה הקשה של תכנון, בנייה ובדיקת ג'טpack שהוא פשוט ואינטואיטיבי מספיק כדי ש-Rube כמוני יטוס בתנאים מבוקרים. עם מספיק השקעה, הם יכולים להוזיל עלויות באופן משמעותי, וסביר להניח שהם יוכלו לפתור גם את בעיית זמן הטיסה. אבל לעת עתה, למחנה האתחול של Jetpack Aviation יש שני לקוחות משלמים, ושאר האנושות נותנת לזוג בעלי החזון משיכת כתפיים קולקטיבית.
חודש אחרי האימונים, ישבתי בבית וניסיתי לשים קץ לסיפור הזה כשקראתי ידיעה ש-Jetpack זוהה טס בגובה 5,000 רגל ליד נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. "איש הסילון חזר", אמר. בקר התנועה האווירית של LAX, שכן זו לא הייתה התצפית הראשונה. מסתבר שלפחות חמש תצפיות סילון נרשמו בין אוגוסט 2020 לאוגוסט 2021 - רובן בדרום קליפורניה, בגבהים שבין 3,000 ל-6,000 רגל.
שלחתי מייל למיימן כדי לשאול מה הוא יודע על התופעה, בתקווה שהאיש הג'טפאק המסתורי הזה היה הוא. כי אני חושב שהוא בחור מאוד אחראי, הוא טס כל כך גבוה, שזה נראה מנוגד לאינטואיציה במרחב אווירי מוגבל, אבל שוב, לקליפורניה אין הרקורד שיש לכל אחד אחר, שלא לדבר על היכולת לטוס, עם ג'טpack.
עבר שבוע ולא שמעתי ממימן.בשתיקתו פורחות תיאוריות פראיות. ברור שזה היה הוא, חשבתי.רק הוא מסוגל לטיסה כזו, ורק לו יש את המניע.אחרי שניסיתי למשוך את תשומת הלב של העולם באמצעים ישירים - לדוגמה, סרטוני יוטיוב ומודעות בוול סטריט ג'ורנל - הוא נאלץ להיות נוכל. טייסים ובקרי תנועה אווירית ב-LAX החלו לקרוא לטייס איירון מן - האיש מאחורי הפעלול שמתנהג כמו אלטר אגו גיבור העל טוני סטארק, מחכה לרגע הנכון כדי לחשוף שזה הוא.
"הלוואי שהיה לי מושג מה קורה סביב LAX," כתב מיימן. "אין ספק שטייסי חברת התעופה ראו משהו, אבל אני בספק גדול שזה היה ג'ט-pack מופעל באמצעות טורבינות סילון.פשוט לא היה להם כוח לטפס עד 3,000 או 5,000 רגל, לטוס לזמן מה ואז לרדת ולנחות.רק אני, אני חושב שזה יכול להיות מזל"ט חשמלי עם בובת תצוגה מתנפחת שנראית כמו אדם שלובש סילון".
עוד תעלומה טעימה פשוט נעלמה. כנראה שלא יהיו אנשי סילון סוררים שיטוסו במרחב אווירי מוגבל, וכנראה שלא יהיו לנו מארזי סילון משלנו במהלך חיינו, אבל אנחנו יכולים להסתפק בשני אנשי סילון זהירים מאוד, מיימן וג'רי, אשר מדי פעם לבלות באבוקדו לטוס ברחבי החווה, ולו רק כדי להוכיח שהם יכולים.
כל מאת דייב אגרס יוצא לאור על ידי Penguin Books, £12.99. כדי לתמוך ב-The Guardian וב-The Observer, הזמינו את העותק שלך ב-Guardianbookshop.com. ייתכן שיחולו חיובי משלוח.